פרק ו’ – ווגאס בייבי!
כמו ב”ספרות זולה”- הסיפור שלי הפעם מתחיל מהסוף. אני סוגר היום קצת יותר משלושה שבועות בתוך היהלום הנוצץ ביותר על הגלובוס (מבחינתי לפחות), בגן העדן המדברי של נבאדה, בעיר שבה חלומות נרקמים ומתנפצים כל יום מחדש במין מעגל חולני שכזה.
שלושה שבועות בווגאס. וואו. אז אמרנו שמתחילים מהסוף. בעוד 10 שעות אני ממריא לארץ ואת הטקסט הזה אני כותב כשאני מרגיש את אחת התחושות הטובות שהרגשתי בחיי.
היא קשורה בעקיפין לפוקר כמובן, אבל המקור של התחושה הזו הוא האושר מהתהליך שעברתי פה.
התעצמתי פה כאדם ברמות שקשה לי להעביר במילים.
המשמעת העצמית שלי עשתה קפיצה של כמה קומות. היכולות המנטליות שלי בשיא, ואני יוצא עם כמה תובנות חשובות מאוד על עצמי, שסביר להניח שילוו אותי כל החיים וייתנו לי ערך אדיר.
אומרים שווגאס היא פארק שעשעועים למבוגרים. בפארק הזה יש מתקן אחד קטלני – רכבת הרים אחת שיכולה להרעיד את העולם שלך.
המסלול של הרכבת הזו מלא בטלטלות, תהפוכות רגשיות, עליות מרגשות וירידות תלולות. אבל הפיתול הכי מורכב ומשוגע שלה מביא אותך למקום אחד: ההתמודדות עם עצמך.
רגע לפני שעולים לרכבת המטורפת הזאת, חשוב ליהנות מהדרך אליה.
אני יוצא לרחוב, ווגאס נפרסת לי מול העיניים, ואני מרגיש כמו בסטריפ-פייטר. עם כל צעד שלי אני שואל את עצמי מה לעזאזל יש באוויר כאן – מצד אחד האורות הנוצצים, הטירוף האינסופי הזה 7\24, הגרנדיוזיות ההזויה הזאת. ומצד שני הנינוחות הזאת, השלווה. עם כמה שהעיר הזאת מטריפה ומזרימה לך את האדרנלין לכל פינה בגוף, אני לא חושב שהרגשתי כזה שקט נפשי בשום מקום שבו הייתי בעולם. וזה הקסם של ווגאס מבחינתי לפחות. השילוב המדהים הזה בין הטירוף לשלווה. בין הרעש החיצוני לשקט הפנימי. ואם אתה שחקן פוקר – תזכה להרגיש על בשרך גם את השילוב המעניין בין החופש והמשמעת.
הרחובות בסטריפ מלאים בצעירים, אך יש גם לא מעט משפחות בנוף וזה יפה לראות.
אני מרגיש את ההשפעה של הסביבה והאנרגיה שמסביבי על התודעה שלי.
אני מצליח לראות את הטוב כמעט בכל סיטואציה ולנתב את הרגשות שמציפים אותי כאן לטובתי.
כל התחושות החיוביות האלה חידדו אצלי את החשיבות של פרטנר טוב שנמצא איתך בעיר החטאים.
יניב פרץ, חבר טוב והמאמן המנטלי שלי ושל שחקני פוקר רבים נוספים, היה פשוט השותף המושלם לנסיעה הזאת.
חלקנו דירה לא רחוק מהסטריפ – העברנו שעות בשיחות מרתקות על פוקר, על החיים, ועל אינספור נושאים שביניהם, צחקנו בלי סוף, טיילנו ובעיקר – היינו שם אחד בשביל השני כל יום מחדש.
אחד הלקחים המרכזיים שלמדתי מהנסיעה הזו (והקרדיט הוא לנהגת הובר שהסיעה אותנו באחד הימים) :
שחק אתה בווגאס – אל תיתן לה לשחק בך
ווגאס היא כמו נערה מתבגרת – יש בה המון צדדים טובים ופוטנציאל להתפתח למקומות מדהימים, אבל אם תיתן לה את ההגה ותעביר את השליטה אליה – היא יכולה לרסק אותך.
דבר נוסף שלמדתי כאן הוא שאם הצלחת להתמיד במשהו מסוים בווגאס (שיגרת אימונים במכון כושר, לקום מוקדם יחסית בבוקר, לשמור על תזונה מסודרת ומאוזנת, להתנהל נכון כספית) תצליח לעשות את זה בכל מקום.
אם הצלחת להתגבר על כל הגירויים והפיתויים שיש כאן ולא להיכנע להם, לא להיכנס לשיגרה של עצלות ודריכה במקום – כנראה שאתה נמצא בכיוון הנכון מבחינה מנטלית.
אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה היתה הזכות להגשים חלום ולשחק בטורניר במסגרת אליפות העולם בפוקר.
את ההתרגשות שעברה לי בגוף לפני ואחרי הטורניר (וגם קצת במהלכו) – יהיה קשה אפילו לתסריטאי הכי מבריק להעביר במילים.
העיר הזאת גורמת לשחקן הפוקר שבתוכך להרגיש שלם עם עצמו, תחושה של “הגעתי לטופ”. החזקתי צ’יפים של אליפות העולם, ישבתי לצד השחקנים הטובים ביותר בעולם והתחריתי מולם כשווה בין שווים, הסתכלתי להם בלבן של העיניים בלי שום פחד.
כמובן שהחוויה הזו רק פותחת לי את התיאבון להשיג יותר בשנים הבאות, לרוץ עמוק באחד הטורנירים במסגרת האליפות ואולי ביום מן הימים לא להפסיק לרוץ עד הצמיד.
אני שמח שהצלחתי להביא את הגרסה הכי טובה שלי לשולחן באחוז מאוד גבוה של הזמן.
הגריינד מוציא ממך המון המון אנרגיות מנטליות, אתה מגיע לרמות מאוד מאוד גבוהות של ריכוז ושל רצון אדיר להצליח כל יום מחדש.
להיות גריינדר (שחקן שמשחק כל יום באופן קבוע ובא לשולחנות כדי להרוויח ופחות כדי ליהנות) בווגאס זאת חוויה מאוד מאוד אינטנסיבית לגוף ולנפש, ויום חופש אחת לשבוע הוא הכרחי.
חשוב מאוד ליהנות כל יום מהדברים הקטנים-אדירים שיש למציאות כאן להציע:
לקום בבוקר עם שירים שאתה יודע שכשתחזור לארץ תזכור אותם כ”שירי ווגאס”, לחגוג עם ארוחות בוקר מפנקות (הכנו בדירה שייקים מפחידים!), ליהנות מההליכה היומית לווין או לארייה כשבכל צעד אתה מלא בהכרת תודה ואושר פנימי על המקום בו אתה נמצא, סתם לעלות לסשן פינג-פונג עם יניב, (לא ייאמן כמה המשחק הלכאורה פשוט הזה משדרג את האינסטינקטים שלנו,את יכולות הריכוז, הסבלנות והמשמעת העצמית) או לשבת איתו לשיחה עמוקה על החיים. לרדת לבריכה, לצאת לסיבוב בסטריפ, לעבור בין המלונות ולהתלהב מהיופי האינסופי של העיר, שבכל יום אתה טועם ממנו עוד קצת. ללכת ברחוב ולצלם רגעים קטנים שקורים סביבי, לטייל, לצאת בערב עם חברים, לפגוש טיפוסים מעניינים מכל העולם בשולחן ומחוצה לו, לראות מקרוב את ההצלחות המרגשות של רפי ווגאס ואסי משה ולהתמלא בגאווה, ללכת להופעה של ג’רי סיינפלד האגדי (!), לאכול במסעדות טובות, לצחוק צחוק אמיתי של אושר ולהעביר זמן עם אנשים שאתה אוהב.
הסרטון הזה שמצורף לטקסט (המזרקות עוצרות הנשימה בבלאג’יו למי שלא מזהה) הוא אנלוגיה טובה לתחושות שהעיר הזאת מעבירה לך בגוף. להתלהבות. לריגוש. לרצון להצליח בלי גבולות ולהגשים את עצמך באופן מקסימלי. אבל כל המילים והסרטונים שבעולם לא יצליחו באמת להעביר את ההרגשה. אני חושב שכל שחקן פוקר, בכל רמה שהיא, חייב לדרוך בווגאס לפחות פעם אחת בחייו. פשוט חייב.
ביום האחרון של יניב בעיר החלטנו שלוקחים יום חופש וממקסמים אותו. לא מערבים קלפים בשום צורה.
החלטנו שנותנים לווגאס להוביל. פשוט משחררים. לאן שנגיע נגיע. מתי שנגיע נגיע. בלי משמעת, בלי תכנון, בלי סדר. נותנים לווגאס לשבת במושב הנהג. היה מדהים.
ווגאס 2019 חיזקה אצלי את תחושת הנוכחות החיובית: את היכולת להפוך כל ספק או דאגה – למחשבה חכמה. (קרדיט ליניב). לראות בבירור את הטוב והחיובי בכל סיטואציה שנוצרת. להיות נוכח כאן ועכשיו. הנסיעה הזו שידרגה את החוסן המנטלי שלי, ואת תחושת האמון והאמונה בעצמי.
מרגיש שאני יוצא מכאן אדם חזק יותר, ושחקן חזק יותר. מרגיש שהתודעה והאישיות שלי עברו מחנה אימון, ושאת התוצאות החיוביות שלו אני ארגיש בעתיד הקרוב.
תשמרי על עצמך ווגאס, ואולי עוד קיץ אנחנו ניפגש ????
בהצלחה גדולה לכל החברים שלי ולכל הישראלים שנשארים בווגאס עד סיום האליפות!
